שוקי טאוסיג מוטרד

כתבת השער של גיליון נובמבר של "העין השביעית" עוסקת בסמים במערכות העיתונים. המוטו של כתב העת הזה, כפי שעולה מעמוד הפירסום העצמי שנמצא בו, הוא: "העין השביעית הוא במה לעיתונאים המוטרדים מהרמה המקצועית ומהאתיקה של התקשורת הישראלית. זהו כתב העת היחיד שבו תמצאו התבטאויות מעמיקות על הקשר בין פוליטיקה לתקשורת, על מאבקים בין עיתונים, על יחסי מו"ל-עיתונאי, על ניגוד אינטרסים, על זכות הציבור לדעת ועוד." אם כך, שוקי טאוסיג, שכתב את הכתבה, ודאי מוטרד מהקשר בין סמים לבין הרמה המקצועית והאתית של עיתונאים בישראל. מהו נושא הכתבה? כותרת הכתבה היא "מפירים את קשר השתיקה" וכותרת המשנה המבהירה היא: "למרואיינים שלהלן יש מכנה משותף: חווית העיסוק שלהם בעיתונות כוללת גם שימוש בסמים. הם מוכנים לדבר על כך רק בעילום שם". אומרים שכותרת של כתבה והמשנה שבאה בעקבותיה אמורים למשוך את הקורא לקרוא את הכתבה. הכותרת פעלה את פעולתה. קראתי את הכתבה. בעיקר כדי להבין איך יכול להיות שבכתב עת שאני מעריכה – ואפילו מנויה עליו – עושים כתבה על נושא שכזה, שבמקרה הטוב הוא משעמם כמו תחת ובמקרה הרע, מראה על תפיסה בעייתית של מקצוע העיתונות.

ובכן, ראשית אפשר לשים לב לצורה הגרפית של הכתבה. זו אינה בנויה מטקסט "רץ", אלא מעמודות שונות, שבהם מספרים מרואיינים שונים על חוויותיהם כעיתונאים וכאנשים שנתקלו בשימוש בסמים במערכות התקשורת השונות (הרדיו לא מיוצג. זה ודאי אומר שברדיו לא עושים סמים). כמו כן, שוקי עצמו מדבר רק במסגרת אפורה, המובלטת משאר הכתבה. כלומר, המרואיינים (ג'י, ודאי היה קשה להשיג מרואיינים שידברו על נושא כל כך כאוב) עונים לשאלותיו, אולם הוא נמנע מליצור מכך נרטיב, והוא שומר את הפרשנות שלו למסגרת נפרדת. עימוד כזה מייצג לא רק את תפיסתו של שוקי בנוגע לכתבה, אלא גם את תפיסתו של עוזי בנזימן, עורך העיתון. ומה אומר העימוד: אנחנו מביאים לפניכם את הדברים כהוויתם. אנחנו מחזיקים בידינו אספקלריה, אשר זורקת אלומת אור למשהו שקורה כרגע בחברה. רוצים פרשנות למה שראיתם? לכו למסגרת האפורה. אם במקרה לא תקראו את הכתבה הנ"ל, אסכם עבורכם את דברי המרואיינים: יש סמים במערכות התקשורת. בעיקר מריחואנה. לפעמים מעשנים בחדרים מיועדים לכך, ולפעמים בחוץ, בסימטה (שימוש מצחיק במילה אשר קשורה יותר בשיקאגו מאשר ברחובות תל אביב). הדבר נוגע לכל המעמדות בעיתון – גם לעורכים. אנשים מסויימים מאד גם עושים קוק. (או כפי שזה מוצג בכתבה – "עושים ככה באף" (המרואיין מדגים מחיטה באפו ש.ט.)) ועכשיו לפרשנות: למה זה חשוב שהם עושים סמים ולא מוכנים להתראיין על כך בשם מלא? לא בגלל הבעייתיות שביחס הכפול לחוק. ולא בגלל שסמים זה רע. אלא בגלל שהשימוש בסמים מעוות את הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שאליו הם נדרשים. כלומר, עיתונאים שעושים סמים ומסתירים זאת, ייטו להתייחס לסמים בשמרנות, כדי להסתיר את העובדה שהם בעצם עושים סמים בעצמם, ולא רואים עם זה שום בעיה. זה כל כך התבטאות מעמיקה, שבא לי לטבוע בתוכה. מיטל שרון עורכת עיתון, עישנה כמה ג'וינטים אבל ויתרה מפאת כאב ראש שבא בעקבותיהם, מעשנת קופסת סיגריות ליום, שותה אלכוהול כמה פעמים בשבוע, אשכנזיה, גדלה בעיירת פיתוח, לוקה בתזונה בעייתית ולא בריאה, בעלת קשרים חברתיים ורומנטיים, מחזיקה במשפחה גרעינית במבנה מסורתי ומתפקד, בעלת הכנסה ממוצעת במשק, בעלת דעות פוליטיות מוצקות ומתגוררת במרכז תל-אביב. אני מצטערת, ומכה על חטא, כל אלו ודאי משפיעים על הדיווח העיתונאי האובייקטיבי שלי. עם קוראיי הסליחה.

Flowers in a Vase

סיימתי את "אל המגדלור" (וירג'יניה וולף. תרגום: מאיר ויזלטיר) כבר לפני זמן לא מועט, אבל – מלבד סופרלטיבים – לא הצלחתי לנסח מה שאני חש כלפיו. מאחר שהספר קשור באופן הדוק לעבודה שאני עושה על המונולוג (שזו, בעצם, הסיבה שבשלה התחלתי לקרוא אותו מלכתחילה. גם זה צריך להיאמר לזכות האקדמיה), יצא לי לנתח חלקים ממנו בהרחבה יחסית. יצא לי לחשוב עליו הרבה. חישבו רגע על המונולוג של מולי בלום, שחותם את "יוליסס". הוא מתחיל כך (תרגמה את זה יפה יעל רנן): "כן כי אף פעם הוא לא עשה דבר כזה קודם לבקש פתאום ארוחת בוקר למיטה עם שתי ביצים מאז שגרנו במלון 'סיטי ארמס' כשהוא היה עושה את עצמו חולה עם קול של מסכן משחק את הוד-מעלתו בשביל לעשות רושם על הנודניקית הזקנה ההיא גב' ריורדאן שהיה נדמה לו שהוא מסובב אותה על האצבע אבל בסוף גרוש היא לא השאירה לנו הכל בשביל מיסות לכבוד ולכבוד נשמתה כזאת קמצנית בחיים לא ראיתי אפילו בשביל הספירט שלה היה לה חבל להוציא 4 פני עם כל הסיפורים על המחלות שלה לא מפסיקה לקשקש על פוליטיקה ועל רעידות אדמה ועל סוף העולם צריך קצת ליהנות מהחיים קודם איזה צורה היתה לעולם אם כל הנשים היו כמוה נגד בגדי ים ונגד מחשופים ממילא אף אחד לא רצה שהיא תלבש אני בטוחה שהיא נעשתה כזאת צדיקה רק בגלל שאף גבר לא היה מוכן להסתכל עליה פעמיים נקווה שאני אף פעם לא אהיה כזאת פלא שהיא לא רצתה שנכסה גם את הפנים אבל היא היתה דווקא אישה משכילה בסך הכל וכל הקשקושים שלה אדון ריורדאן פה אדון ריורדאן שם מתארת לעצמי שהוא די שמח להיפטר ממנה […]". עצרו, והביטו בין המשפטים. אם מתאמצים מספיק, אפשר לשרטט את הקשר שבין משפט למשפט. לרוב, מדובר בקשרים אנלוגיים או מטונימיים. אבל, כמו שטענתי בפוסט אחר, זה יותר מכך. כל קשר מטונימי או אנלוגי שכזה הוא גם קשר סיבתי. משפט ב' נאמר כי משפט א' העלה אותו אצל מולי, באופן מטונימי (נניח). ומהקשרים הללו, שבין זיכרון לזיכרון, אפשר לדעת הרבה אודות מולי. אפשר כמעט לגעת במפת המושגים שלה, לראות איך מושג אחד מעיר מושג אחר, שמעיר זיכרון, שמעיר תגובה, שמעוררת את גברת ריורדאן הזקנה. הפער שבין משפט למשפט (למרות היעדר סימני הפיסוק, אפשר להבדיל בקלות יחסית בין המשפטים) הוא המקום שבו השדר מכלה את האינרציה הפנימית שלו, מתפוגג, ומשאיר מקום למולי, שתבחר את השדר הבא. ב"אל המגדלור" זה אחרת. אריך אוארבך, ב"מימזיס" (תרגם את זה איום ונורא ברוך קרוא. קנו את הגרסה האנגלית, היא אמורה להיות קריאה), בוחר להתייחס לפרק החמישי בחלק הראשון של הספר. הוא עושה זאת, לדעתי מהסיבות הלא נכונות, אבל זו בחירה נכונה לגמרי. מרת רמסיי יושבת ומודדת לג'יימס, בנה, גרב, כדי שתוכל להביא אותה במתנה לבן של שומר המגדלור. ג'יימס, יש לומר, לא מרוצה מהעניין, ונע בעצבנות. הפרק כולו ממוסגר במדידת הגרב הזו. באמצע יש הרבה מרת רמסיי, וקצת אנשים אחרים. היא חושבת על הדלתות, ועל הבית הפרוץ, ועל המשרתת השוויצרית, שאביה לוקה בליבו. העצבות הזו שלה היא הד לעצבנות של ג'יימס. אתה יכול לשרטט את המערך הסיבתי, שמוביל ממחשבה למחשבה. באמת אפשר. אבל אי אפשר לדעת עד כמה המחשבות הללו מושפעות מהתנועות הבלתי פוסקות של בנה, וממר טנסלי, שהתעקש שאי אפשר יהיה לצאת למגדלור מחר. זו כבר לא תבנית השלם האריסטוטלית, שרשרת סיבתית שבה א' מוליך לב', אלא מעין רשת, שבה ב' נובע מא', ג', ו-ד', ומנביע אינספור מחשבות אחרות. קשה להפריד. וכאן נתקעתי. אני לא בטוח שאני יודע על מה, בעצם הספר הזה. יש רק תחושה עמומה שהוא לא על הדמויות ולא על המונולוגים, הוא על מה שביניהן, שקשה להפריד. לעתים, מה שביניהם נעשה מודגש כל כך עד שקשה לנשום. פרק 17 בחלק הראשון, הארוחה המשפחתית, הוא כזה. אפשר לראות את זה מתניע, את ערימת המונולוגים הזו מתקבצת בפוליפוניה באכטינית, ואז, לאט, בחריקות, נעשית הרמונית. אבל את זה אני לא יודע להגדיר. אין לי אפיגרם. ** תכננתי גם רשומה אחרת, על Book-a-Minute ועל הפרודיה. האתר מסכם באופן פרודי – ופעמים רבות גם מבריק – יצירות ספרות. בינתיים, נראה כי בניגוד למה שחשבתי, אין לי באמת שום דבר חדש לומר על זה. עם זאת, יש שם סיכום של כל יצירותיה של וירג'יניה וולף במשפט אחד, שנראה עכשיו כמו האפיגרם הראוי היחיד: "Life is beautiful and tragic. Let's put flowers in a vase". [התמונה: כריכת הספר באנגלית בהוצאת פינגווין. עלה לי 75 שקלים בדיונון. אני עדיין עצבני]

הסיפור האמיתי והמזעזע של מיטל שרון

זו שנתי השביעית באוניברסיטה. אני מכירה כל פינה במסלול שבין הבניין למדעי החברה, הרוח והיהדות. אני מכירה היטב גם כל מיני בניינים כלבויניקים אחרים. בתחילת שנה, כאשר אני חוזרת לספסלי המוסד, יש בי מן תחושת השיבה הביתה. כל זה נכון במיוחד לגבי ספריית סוראסקי, הספרייה של מדעי הרוח. שעות ביליתי שם. כל פעם בדרך אחרת. שם גיליתי את אימת השקט. שם חוויתי את חדוות חיפוש החומר. שם למדתי לצלם מהר מן הרוח. שם חשתי שבירוקרטיה טובה לכושר של המבורקרט. שם למדתי לשנוא את הספרייה הלימודית, על שהכריחה אותי לעבור בניין. אתמול, עם פתיחת שנת הלימודים, באתי בחדווה ובעזוז למצוא חומרים לתזה שלי. למעשה, כבר מצאתי דברים שהייתי צריכה, ורציתי רק להיכנס לקטלוג הממוחשב, כדי שיגיד לי איפן הן, אותן חוברות ספרות מעופשות. הקשתי במרץ את מספר תעודת הזהות ואת תאריך הלידה שלי. המחשב חשב. זה מה שמחשבים אמורים לעשות. ואז פלט את ההודעה האפורה הבאה: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. וסירב להכניס אותי לקטלוג. ודאי יש פה טעות, חשבתי לעצמי. אני בתוקף, תראו. אני חיה ונושמת. נכון, אמנם עדיין לא שילמתי שכר לימוד, אבל זה לא אומר שצריך למחוק אותי. הקשתי שוב, הפעם בזהירות יתרה. ושוב: כרטיס הקורא שלך לא בתוקף. לא אדם כמוני יוותר. הלכתי למעבדת מחשבים בבניין הסמוך, נכנסתי לקטלוג דרך הרשת, ומצאתי את מיקום הספרים שאני צריכה. כמו כן בדקתי אימייל, וגיליתי הודעה מפחידה עם הרבה סימני קריאה, שאומרת שאני לא בתוקף. צעדתי שוב לספריה וצילמתי את מה שהייתי צריכה. הראיתי להם מה זה. אבל כל זה לא עזר. המיקום שלי בעולם כבר התערער. תמיד כשמדברים על אינטרפלציה של אלתוסר נותנים כדוגמה את השוטר אשר קורא: היי אתה. האזרח הפשוט מסתובב, ובעצם תהליך ההסתובבות הוא מסמן את עצמו ככפוף למרותו של אותו שוטר. כל זה נכון. אבל תהליך אינטרפלציה שמתבצע בינך לבין מחשבים הוא הרבה יותר מפחיד. השוטר הוא אדם. נכון, אדם עם מרות וולנטרית שכרגע הענקת לו, אבל אדם. הוא רגיש למחשופים, לכסף ולאלכוהול. אולי לא בסדר הזה. מחשב, לעומת זאת, אין לו אלוהים. כשאתה פג תוקף, אתה פג תוקף. אינטרפלציה חסרת פנים היא פשוט הרבה יותר מפחידה. אולי בגלל זה, זו האלוהית היא כל כך אפקטיבית.