הסיפור האמיתי והמזעזע של

שני עניינים הצטברו על סדר היום המחשבתי, ואף אחד מהם לא התגבש לכלל פוסט, אז רק כמה הגיגים ראשוניים. אמיר, קצת אחר כך 1. קל לאהוב את אמיר גוטפרוינד. יש לו מבט טוב לב. יש לו חולצות מגניבות. הוא רגיש למילים. הוא מחולל מחשבות נעימות על קיומם של קצינים ראויים בצבא ההגנה לישראל. ואני אכן אוהבת אותו. 2. חשבתי לי שאפשר לחלק את הספרים שאני אוהבת ואת אלה שלא, לפי חוש הריח. ספרים שאני אוהבת, ניחנים בחוש ריח. (אני חושבת, למשל, על ריח טיפוח הגוף הנשי שמתגלה כאשר כתפייתה של טוני הרטמן נשמטת עת היא יושבת בפונדק עם הרופא. או על ריח בית המרזח הטחוב, המלא בריחות שיכר ישן, זיעה ואלימות, ב"עובדיה בעל מום"). ב"אחוזות החוף" היה סיפור על איש אשר גוזם שירים בפטרוזיליה. היה שם ריח של פטרוזיליה, בעמודים האלו. נשבעת. בעמודים אחרים היה ריח שאי אפשר להגדירו אחרת מאשר "ריח של צרפת". בחלק ניכר מעמודי "שואה שלנו" היה ריח של חיפה. ריח הוא עניין בעייתי לכתיבה. אפשר כמובן סתם לכתוב "ריח טיגון נישא באוויר". אבל זה לא יוצר ריח, זה יוצר תיאור של ריח. הריח המלא נבנה מפרטים אחרים, אשר משלימים את התיאור והופכים אותו למוחשי. 3. ב"העולם, קצת אחר כך" אין ריח. בכלל. זה משונה. בגלל שלמיטב הבנתי, האחוזה של אברמוביץ', אחד מגיבורי הספר, נמצאת במדבר. ריח של מדבר הוא לא הכי קשה לתיאור, במיוחד עבור קהל שהיה במדבר פעם או פעמיים בחייו. זאת משום שב"העולם, קצת אחר כך" איבד גוטפרוינד חלק מהצניעות שלו. זה פרוייקט יומרני שלא הצליח. זה קורה. זה לגיטימי. זה אפילו חינני בדרכו. 4. אבל כל זה אינו סיבה להסתבכות ולהתפתלות שאפיינו את מאמרי הביקורת על הספר. אריאנה מלמד כותבת: "כי לא רק מהלכים א-היסטוריים יש כאן, אלא גם מניפה רחבה מאוד, רחבה מדי, של טריקים סגנוניים שרובם פשוט לא מוצדקים מבחינת האונתולוגיה של הסיפור". היא כותבת גם "אפילו על הנטייה של כל הדמויות, העילגות כרהוטות, לשחרר לעולם אמרי שפר חד-שורתיים בנוסח "הכוסברה היא אחותה המשוגעת של הפטרוזיליה" של מאיר שלו". ובכל זאת מסכמת במילים "התוצאה היא מעשייה ארוכה, מפותלת, מצחיקה, טרגי-קומית ומענגת ביותר" ומכתירה את הספר כ"עיין ערך אהבה" הבא. דוד מרחב כותב: "יחד עם זאת, נדמה כי לפעמים מתקשה הסופר לעמוד ביומרה רחבת היריעה שהציב לעצמו, בשאיפה לגעת בכמה שיותר פיסות של ההיסטוריה הציונית." כמו כן הוא כותב "בפרקים האחרונים של הספר מתעוררת לעיתים התחושה כי ההשקעה בעיצוב האסתטי, הן של האווירה והן של הדמויות, הולכת ופגה, או שעולה ויורדת בגלים." אבל מסכם במילים "נדמה כי לפנינו אחד הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בשנים האחרונות." איך הם הגיעו מספר שעיצובו האסטתי, לשונו והמעברים העלילתיים בו לוקים בחסר, להכתרת הספר כספר שייכנס לקאנון הספרותי? אני חושדת שרק לאלוהי האהבה לאמיר גוטרפוינד פתרונים.

יש ספרייה ויש ספרייה שני אנשים כותבים על ספרייה: ולטר בנימין וז'ורז' פרק. הם כותבים, כל אחד ממיקוד שונה, על הסדר ואי הסדר בספרייה, על תהליך הגעת הספרים לספרייה, ועל הדבר שאותו מייצגת אותה כוננית עמוסת ספרים. בנימין מסכם את דבריו במילים "וכך הקמתי לעצמי לנגד עיניכם מקדש־מעט, שספרים הם אבני הבניין שלו, והוא עתיד עתה להיעלם בפנים, כיאה וכנאה". ואילו פרק מסכם במילים "בכל מקרה, אין רע בכך שבין שניהם, הספריות שלנו תשמשנה מפעם לפעם כסימן, כמרבץ חתולים, ככל-בויניק". אני כל כך אוהבת את פרק.

דאנס דאנס רבולושן הוא משחק ארקייד מענג להפליא, שבו צריך להקיש עם הרגליים בהתאם לקצב של שיר ולחיצים המתרוצצים על המסך, ומומלץ גם להיראות ריקודי בזמן שאתה עושה את זה.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן,הוא ענף תחרותי רשמי-למחצה שמשחקים בעזרת מכונת דאנס-דאנס רבולושן. יש למלא אחרי כל ההוראות ולנסות לייצר בכך מופע מוצלח ככל האפשר שילהיב את הקהל והשופטים.

פריסטייל דאנס דאנס רבולושן (מקש ימני בעכבר ולשמור), הוא במהותו סוג של אוליפו. האסתטיקה נובעת דיאלוג בין הריקוד המתקבל והמגבלות שעומדות ביסודו – דיאלוג שיכול ללבוש צורה של אימוץ ההגבלות כמרכיב תמטי; שימוש בהתנגדות שלהם כזרז יצירתי; הפיכת המחווה הריקודית הסתמית ביותר בפני עצמה לוירטואוזית וראוותנית בזכות עוצמת ההתנגדות של המגבלות לביצועה; ואפילו של הומור שנע מסלפסטיק ועד לשנינות מעודנת. היחס בין המהלכים המבוצעים למהלכים שחובה לבצע הוא, כך מסתבר, עורק עשיר להדהים אפילו כשמדובר בלא יותר מסדרי הקשה על ארבעה כפתורי רגל.

מבין ריקודי הפריסטייל המהוללים, יש כאלה שפשוט מתחילים עם הקשות החובה, ומעניקים להן פרשנות אישית וסבוכה על ידי הרחבתן לכדי ריקוד מפואר, שהוא פיתוח של הסגנון והצורה שמכתיבות הקשות-החובה בפרשנות הפשוטה והמינימלית שלהן. כאן הבנה של ההגבלות היא חיונית, בעיקר כדי להעריך את עומק התכנון, הגמישות וזריזות המחשבה המעורבים: התענוג למתבונן הוא שילוב בין איכות הריקוד למורכבות של התהליך הגנטי שמאחוריו, וקושי הביצוע המוגבר ביחס לביצוע של ריקוד כזה בתנאים חופשיים.

אבל הריקודים עטורי התהילה ביותר, כמו זה שבלינק, הם לא אלו שמרהיביםב יותר לעין התמימה, אלא אלו שמפתחים את הדינאמיקה המעניינת ביותר עם מיקודי הרגליים המוכתבים מראש, ובעיקר עם סגנון הריקוד שצעדי ברירת המחדל – אלו שנוצרים בפרשנות פשוטה וישירה של הקשות החובה – מרכיבים. המעלה שלהם היא על טהרת האינטרטקסטואליות בין הריקוד המינימלי, האינטואיטיבי שההקשות מזמינות והריקוד המבוצע הסוטה ממנו. כשהצמד רוקד ואלס על הלוח, זה מצחיק מאוד בגלל שזו דרך בלתי כלכלית במידה שערורייתית ללחוץ על שני מקשים.

וישנו גם המשחק בין ערטול התחבולה – הכרה בכך שהציות להגבלות של המשחק הוא המחולל והשולט בריקוד – לבין יצירת אשליה של אירוע שלם ואוטונומי. בריקוד המקושר המשחק הזה לובש צורה של מטא-בדיון: כשהנערה נוטשת בסערה והנער גורר אותה בחזרה אל הלוח, זאת אינטרפטציה דרמטית של חמש השניות השקטות שבתכתיבי המשחק כנראטיב בדיוני על השחקנים, כאילו ובנס הויכוח פרץ ברגע היחיד בו הוא לא יהיה הרסני, וכאשר הוא מניח את הנערה על המקש, בתוך המסגרת של הסיפור הנתווה, בעבור הגרסה הבדיונית של המשחקים, זו הצלה של הרגע האחרון מקטסטרופה מתקרבת.
[והתמונה: מכאן]

האתר ubu חזר לאוויר, מסתבר. בין השאר, אפשר למצוא שם את "סרט" של סמואל בקט. חמוד, האינטרנט הזה.