אנחנו ילדי התקופה כוסומו

אני לא יודע כמה פעמים ראיתי את "ההופכים את עורפם לאומלאס" משמש כאנלוגיה לכיבוש. אני חושב שאני פעם כתבתי עליו כאן, באיזה פוסט ישן, ואני זוכר שכבר אז מישהו העיר לי שיובל בן עמי – אני חושב – כבר עשה את האנלוגיה לפני. לאחרונה נתקלתי בו בראיון של ניר חסון עם ד"ר לי מרדכי, על העדויות לפשעי המלחמה בעזה שהוא אסף למסמך מתעדכן. זה אפילו לא רפרנס. פשוט תיאור די הוגן של הסיפור עצמו, כאילו, רצו חסון ומרדכי לומר, אין מה להוסיף:

Free Malaysia Today, CC BY 4.0
"אחרי שנפרדנו שלח לי מרדכי קישור אחרון, הפעם לא לזוועות מעזה אלא לסיפור של הסופרת אורסולה לה גווין, 'ההופכים את עורפם לאומלאס'. הסיפור מתאר את העיר אומלאס שבה האנשים יפים ומאושרים וחייהם מלאים בעניין ובחדווה. אבל אזרחי אומלאס נחשפים בבגרותם לסודה האפל של העיר — אושרם תלוי בסבלה של ילדה אחת קטנה שחייבת להישאר בחדר מזוהם מתחת לאדמה, אסור לנחם אותה ואסור לסייע לה […] רוב תושבי העיר ממשיכים לחיות עם הידיעה הזאת, אבל מפעם לפעם אחד מהתושבים מבקר את הילדה ולא חוזר, במקום זה הוא ממשיך ללכת ונוטש את העיר".

אני מאוד אוהב את הסיפור הזה, אבל אני חושב שהוא מתמסר למציאות פחות משנדמה. אני גם לא חושב שלה גווין ציפתה שהוא יתמסר אחד לאחד לעולם, ובכל זאת אנשים משתפים אותו ביניהם כאילו אין מה להוסיף. יש מה להוסיף. הרי באומלאס שלנו אין ילדה אומללה אחת. יש אלפים. יש עשרות אלפים שגולגולתיהן מלבינות, יש מאות אלפים שרועדות מקור בתור לחלוקת מזון שאינו, יש גברים סתם, שאינם ילדים ואינם קשישים, וגם להם מותר לחיות, שמסתובבים גדועי גפיים. וכל הסבל הזה לא הבטיח את אושרו של איש באומלאס שלנו, שהיא פחות וילה בג'ונגל ויותר מחראה בסוואנה, וגם לו היתה ילדה, אחת, אומללה, איש לא היה הולך לראות אותה. מועצת העיר היתה עושה משמרות נערים, שיעמדו בגבם לחלון האחד, אם ישנו, במרתף, וידברו על דה ועל הא וישאלו מה אמרת על הילדים שיצאו מבתי הכלא של אסד; ועורכי דין יתבעו את מי שירמוז שיש ילדה, שהיא ילדה, שהיא סובלת, שאנו אחראים לסבלה באיזשהו אופן; בחדשות היו מדברים על ילדות אחרות, במרתפים אחרים, של ערים אחרות, שחולצו בנס; וזמרים יתארו איזה אומץ היה דרוש לזאת וזאת להודות שיש לה, למעשה, שיער מתולתל; בטלוויזיה יספרו שהילדה גנבה מזון מחולדה, שבמבצע הנדסי מסובך ונחוש חולצה מהמרתף, החולדה, ותועבר לשיקום; והבנתם.

כלומר, הסיפור מתמסר. בפעריו, ביחס העקום והמוזר בינו לבין המציאות. גיליתי שאחת לזמן מה עוד חלק בו נפתח לי. לאחרונה חשבתי על האנשים שמפנים את עורפם לאומלאס בהקשר של מה שקרוי "פגיעה מוסרית". פעם חשבתי שהם עוזבים כי הם לא יכולים לחיות עם הסבל של הילדה. היום נראה לי שלא הסבל הוא הבלתי נסבל, אלא האושר שמקיף אותו. להתכסות בפוך כשקילומטרים ממך תינוק מכחיל. קל לא לראות את הילדה. מתושבי אומלאס אי אפשר להימנע. וחשבתי גם על ההחלטה לעזוב. להשאיר את הילדה שם והעיר שם. לוותר מראש על לשנות את העיר, על אושרה המפלצתי, ופשוט לא לקחת חלק.

ויש מי שיודע להבין את הסיפור הזה מהזווית של הילדה.

***


אהבתי את "The Sixty-Five Years of Washington" של חואן חוסה סאר. מוטי פוגל המליץ אי אז [הי!] ומצאתי את עצמי בספר שכולו דישה מעיקה ונוקדנית של שני ארגנטינאים, שנפגשו במקרה ברחוב, על מסיבת יום ההולדת ה-65 של וושינגטון, ששניהם לא היו בה, אם אני זוכר נכון, ורק שמעו עליה מכלי שני. התיאור מיקרוסקופי לעתים. זווית ההליכה, תנודות קטנות של היד, ציטוטי ציטוטים של שיחות, של שכרות, של ארוחות ואיחורים. ככה איזה מיליון עמודים, ואז, בתנופה סיכומית, הספר מזנק לסופן של כל הדמויות הללו – אלו שברחוב ואלו שהיו במסיבה – בדיקטטורה הארגנטינאית.

זה ספר מעולה, גם אז חשבתי, אבל היום אני חושב שאני מבין טוב יותר למה סאר בחר להתעלק ככה על רגע סתמי ושיחה סתמית וזיכרון מסיבה אחת מני רבות. הוא הרים אותו והתבונן בו והתמסר אליו כמו שמתמסרים לאוצר, רגע לפני שיאבד. נורמליות, דקה לפני שתיעלם.

יש עוד כאלה. לא חושב שהבנתי אף פעם כמה כאב ואבדן טמונים ב"אנחנו ילדי התקופה, התקופה היא פוליטית". לא הבנתי איך זה להרים את הראש כשהכל פוליטי. לא פוליטי כמו לשתות קפה ואנא עארף, אלא פוליטי כמו סבל, קרוב ורחוק להפליא. אי אפשר להאשים את אורוול שהוא מתעלם מהגזלייטינג של השלטון ב-"1984". זה מרוח בענק על הספר. ובכל זאת, אז, קראתי, הבנתי, אבל לא הבנתי.

למלים יש משקל. ואתה יכול ללכת כל החיים עם המלים האלה עד שהוא יתגלה.

***

באחד הפרקים ב"נסחפים" – מי יודע איזה – אורי ש. כהן, לדעתי, אומר משהו על זה שמותר האדם הוא ביכולת להעביר ידע מדור לדור. עמית הרשקוביץ עונה לו שזה נכון לגבי ידע טכני. אנחנו מצוינים בשימור, קידוד והעברה של ידע טכני. אין לנו מושג איך להעביר הלאה ידע רגשי. כלומר, חכמה. כלומר, איך עושים כמו שצריך את הדבר הזה של להיות בן-אדם. זה נשאר איתי.

פחות כי באמת קשור, יותר כי לא היתה לי תמונה וזה מעוצב ממש יפה

אמנות, לפעמים, היא דרך להעביר ידע כזה. אנשים למדו איך זה להיות בני אדם וכתבו את זה וציירו את זה ושיחקו את זה. אתה נכנס למוזיאון ומיד אתה מוקף בפנים. מצוירות, מפוסלות, מצולמות לווידאו-ארט המעפן שאתה מדלג מעליו. אנחנו מוקפים בייצוגים של אנשים, וזה לא משנה כלום כי לדברים כמו פחד מוות או אהבה או זקנה והיחלשות הגוף ואבדן יש משקל שמתגלה רק כשהוא מתגלה ותבין רק כשתבין, לבד ובכאב. כאילו יושב מישהו עם כל הידע הזה, מקודד, ואת המפתח תקבל רק אחרי שכבר פתחת את השער ממילא עם הראש.

רוצה לומר, יש תהום. יש תהום ביני לביני שלפני אוקטובר 2023 וביני לביני שלפני ההרעבה של צפון עזה, כשאצלנו בטלוויזיה סלבס מתחרים זה בזה בבישולים שהם למדו מסבתא. יש יצירות שלמות של אנשים שקפצו את התהום הזו, והושיטו יד, ומי בכלל ידע לראות אותה. יש איזה פוסט שאולי אכתוב פעם על "שוברים שתיקה" ועל הרגע הזה, שחוזר במלא עדויות, של לראות דברים מחדש. לעמוד שם, באמצע בית פלסטיני זר, באמצע לילה זר, ולהבין את מה שחשבת שמלכתחילה ידעת. זה אולי הניסוח היפה ביותר של רגע כזה, אבל הוא לא היחיד.

זו דעתי הנוכחית על הדיונים העקרים על "תפקיד האינטלקטואל", שחוזרים אחת לתקופה ומעסיקים אקדמאים ופרחי אקדמיה ומפרנסים חלומות בהקיץ ואת החשיבות העצמית של ברנאר אנרי לוי. כי, בואו: נאדה. נאדה בזמן אמת, מול הגלים המכוערים של ההיסטוריה, ונאדה אחר כך, כשהגל חלף, כי גם מי שכבר יקרא, מה הוא כבר יבין.

"אך ממילים לבדן אפשר לדעת מעט מאוד על תנועה. היה עלי ליצור אותה לבדי, בראשי" (חזי לסקלי, על מחול, מתוך: אין ריקוד כזה ולא היה [וכו'])

העולם מלא מרחקים מוזרים כאלה. לא צריך להיות עד לחרא מהסוג הזה. צריך רק לחיות מספיק זמן בעולם. יש מרחק ממשי, שקשה לפרוט למלים, ביני לביני שלפני עשור ולפני שני עשורים, ואוקיינוס בינם לבין הילדות. כל זה מרמז שלא קשה רק לעשות במלים את המסע קדימה, אלא גם לאחור. הכל קצת כמו לצפות בדיסקו איטלקי. היית צריך להיות שם. וגם מי שהיה שם, אני מניח, לא לגמרי יודע עוד מה זה היה.

המלים אותן מלים, המשקל שלהן משתנה. אני חושב על כל ההוראות המדויקות לביצוע תנוחת יוגה שקיבלתי מהרגע הראשון, ולא הבנתי אותן עד שהבנתי אותן. שום דבר אינו אותו הדבר בפעם האחת שהוא מגיע או בחזרה המאה שלו. לחזרה יש משקל ויש משקל לחד-פעמי. דיונים ציבוריים, מלאי להט, שנחרזים עם דיונים אחרים, מלאי להט, שכבר ראית. ויש את המשקל של הגוף, שאתה מגלה רק אחרי שהלכת בו עשור אחר עשור. ויש שעות ריקות, שמתחרזות עם שעות ריקות שכבר חיית ועוד תחיה. וכו' וכו', מה שנקרא, ואפשר רק לנחש את המרחק שבין עכשיו לאימתי.

אני לא רוצה שישתמע שאני אדם חכם ומפוכח יותר עכשיו משהייתי. כלומר, אני מקווה שכן, אבל גם זה לא הופך אותי לחכם או מפוכח. אני רק מרגיש שדברים משתנים לי בין הידיים. לא תמיד יודע אם כך הוא המשקל ממש או כך אני נושא אותו כעת. לא תמיד יודע איך לשאת את המשקל הזה בחן. אם כבר, מרגיש שאני יודע פחות משידעתי. אבל יודע שישנו משקל, ושמניסיון העבר, הוא עוד ישתנה.

כאילו, למעשה, אני פחות ופחות מרגיש שמישהו יודע משהו על כל מה שבאמת חשוב. על איך זה לשאת את עצמך, על המוות, על שעמום ועל אימה ועל עליצות שיכורה ועל האלימות שיש בי ועל צדק ומה לא. נכון לעכשיו, נראה לי שאנשים פשוט נולדים ומבזבזים מלא שנים כילדים ואז מלא שנים כנערים ואז מלא שנים בלהעמיד פנים שהם יודעים משהו ולתעות בסבך של מורי דרך, פוליטיקאים, אמנים וגורואים שעשו את אותו המסלול בדיוק, ואז כמה שנים בלהזדקן עם מה שהם קלטו או לא קלטו מכל זה, וחלקם ניסו להעביר משהו הלאה, אבל לך תמצא את זה עכשיו, ואם מצאת, לך תבין.

מזמן מזמן עשינו כאן פרויקט בשם "איך הספרות הרסה את חיי", שאני לא זוכר אפילו טקסט אחד ממנו, אבל את הכותרת כבר לא אשכח. אני מנחש שאני לא לבד בזה. אבל אני כן זוכר שהרבה כתבו שהספרות הצילה אותם, וזה בטוח נכון. גם אותי, לא פעם. וגם הרסה, לא פעם. ובכל פעם שהרסה, נדמה לי, זה היה בגלל שקראתי דברים כמו "אהבה" ו"הרפתקה" בלי שהיה לי צל של מושג על משקלם הממשי. ובכל פעם שהצילה, נדמה לי, זה בגלל שקראתי דברים כמו "אהבה" ו"הרפתקה" והצלחתי לנחש איכשהו את קווי המתאר הממשיים שלהם בעולם. אני לא מכיר שום דרך לגמוע את המרחק הזה שאינה אמפתיה. גם אם זה בלתי נסבל כרגע, זה גם כל מה שיש. ואני לא יודע. קל כל כך ללכת זר לעצמך ולאחרים, טובע בים שהוא אתה. גם זה גורל וגם הוא אפשרי. ואולי זה נסבל יותר כרגע, הרבה דברים נסבלים יותר כרגע, אבל.

הגרפיקאי

בעבודתי הישנה והמפוקפקת בקונגלומרט מגזינים אחד, יצא לי להכיר קטגוריה אנושית חדשה-ישנה, הגרפיקאי*. החברה לא היתה ידועה ביצירתיות המתפרצת של מוצריה. היא מוציאה מגזינים סטנדרטיים בעיצוב סטנדרטי; עשויים לפי כל כללי הז'אנר, רק עם קצת פחות השקעה. אבל הגרפיקאי אינו שכיר-יום רעב. הוא אמן. עיצוביו אמנות, חייו אמנות, זעמו אמנות.

בבואך אל הגרפיקאי, קח עמך את החנופה. יש לדעת כיצד לשרבב הצעה לתיקון. התזמון חשוב; פרלוד מחמאות קצר אינו מספק. הצעות התיקון עצמן צריכות להיות מנוסחות בזהירות, שמא תשתמע ביטול ההיררכיה הברורה, המובנת מאליה, שבין הגרפיקאי לבין העורך.

היה בגרפיקאי משהו סתום, מעין הילה של אוטיזם-מרצון, סירוב לדעת. הוא חמד את תפקידו הזעיר, ששיווה לו, בעיניו, שביב מזוהרם של קפקא ופסואה. לא רק שהוא זכה לעסוק באמנותו, הוא עושה זאת בעודו טהור. החיים הם זיהום, ורבים נדבקים במקום העבודה. יש לקטון, להגן על עצמך. לדעת את החיים, לנוע בהם במיומנות, זו מלאכתם של אלו שכבר אבדו. ניסיונו להתחסן, הוא שהפך האמן לגרפיקאי.

החיים הם זיהום. הוא מופץ על ידי בני אדם, על ידי העסקה-הטובה-ביותר-שראיתם, על ידי פרסומות, על ידי חשבונות בנק וכרטיסי אשראי. לא כך האמנות, מלאכתם של החולמים, חלומם של חסרי האחריות. לכן, על האמן להתנזר. לא מהנאות, כי אם מהבנה. הבנה רבה מהדרוש, וקורקעת אל החיים הללו במסמרות. יוותר ממך רק חיוך של סוחר ומליחות של צרכן.

כך נע הגרפיקאי בעולם. הוא מסרב לאחריות, וזו נופלת על הסובבים אותו; הוא סובל מהתפרצויות, אך זו פרי התרעלה ההכרחי של אמנותו. בהתכחשות גאה הוא נושא עמו את גיל הנעורים אל המחר, את המאה ה-19 אל המאה ה-21.

משיכות בחוטים וזחילה על ארבע

"[…] שכן זה לא קל להידחף לחוגי האינטליגנציה הספרותית אם נפל בחלקך להיות אדם הגון. עולם הספרות המודרני באנגליה, בכל אופן החלק האליטיסטי שלו, הוא מין ג'ונגל רעיל שרק עשבים שוטים יכולים לשגשג בו. מי שהוא סופר פופולרי – מחבר ספרי מתח, למשל – יכול בהחלט להיות ג'נטלמן ספרותי ולשמור על ההגינות שלו; אבל להשתייך לרובד האליטיסטי, עם דריסת רגל בכתבי העת היותר סנוביים, פירושו להפקיר את עצמך למסעות יחסי ציבור נוראיים של משיכות בחוטים וזחילה על ארבע. בעולם הספרות האליטיסטי אתה 'מסתדר', אם אתה 'מסתדר' בכלל, לא כל כך בזכות היכולת הספרותית שלך כמו בזכות היותך הרוח החיה של מסיבות קוקטייל ומלקק ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים". (אורוול, "מתחת לאף שלך", 170)

הציטוט הזה, אני לא בטוח למה, מסתדר היטב עם דמות הגרפיקאי. דווקא בגלל הסתירה. רבים מחברי האינטליגנציה הספרותית הם טיפוסים דוחים כל כך, אני חושד, בדיוק בגלל המתח המובנה במערכת.

הרצון להיות אמן, בגיל מסוים, קשור כמעט תמיד לסירוב להשתתף בדרכו של עולם. כנער, היכולת להסתדר נראתה לי פוליטית, במובן הרע של המילה. ידע שימושי היה אסור, השחתת זרע. זה עבר לי, במאמץ ניכר, ואני עדיין מנסה ללמוד.

אבל רבים מאלו שהצליחו להשתרבב לתוך אותו חוג בית של האינטליגנציה, נדמה לי, עודם גרפיקאים בלבם. רבים נאלצו ללמוד כיצד יש ללקק את ישבניהם של אריות קטנים שורצי כינים, אולם הם עשו זאת מתוך סירוב ללמוד כל דבר אחר. כי, איכשהו, פוליטיקה היא רע הכרחי כאשר הדברים נוגעים לספרות. זו דרכו של עולם. אבל העולם שבחוץ, האנשים שעמלים להתיר עצמם מכבלי משכנתאות, אלו שלמדו כיצד למכור, לדבר לבוס, לגנוב יום מחלה – מהם יש להיזהר. אלו האנשים שיצילו את האמן כאשר הבנק מתקשר, והם אלו שיסדרו את כל הדברים שהוא מסרב ללמוד. והוא אוהב אותם, בדרכו; הוא אוהב אותם כמו שהוא אוהב דמויות בטרגדיה, מתוך פחד וחמלה.

* היכן שעבדתי רוב הגרפיקאים היו, למעשה, גרפיקאיות, כנראה בגלל השכר הנמוך. אולם מאחר שיש יסוד סביר להניח שהואשם בשוביניזם אם אדבר על גרפיקאיות, אתייחס לגרפיקאים בלבד. ממילא זו קטגוריה על-מינית.

התמונה: מכאן

פראנק מיותר ליום

"המאסטרו" נועדה להיות תוכנית קאלט, והיא אכן כזו. למעשה, לא ברור איך אפשר ללהק את צביקה פיק למשהו, מבלי שהוא יהפוך לקאלט אוטומטית. האיש הוא גלאם מאנפף. גרוע מכך, הוא תינוק.

אני יודע שאני קצת מאחר את המוקדם, אבל תכניות טלוויזיה אינן נקרות בדרכי בתכיפות רבה מדי. את הפרק הראשון של "המאסטרו" ראיתי בטעות, בשידור חוזר, אצל אחי. אי אפשר היה להתנתק מזה. במשך מרבית הפרק, צביקה פיק ישב. סביבו נעו עבדים. הם התהדרו בתארים נוסח "נהג אישי" ו"מנהלת משק בית", אבל עיקר תפקידם היה לזוז במקום פיק.

סצנה: פיק יושב, שותה מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". אורית, מנהלת משק הבית, מביאה לו מיץ שזיפים. פיק מסיים לשתות. "אורית! אני צמא". כנ"ל. "אורית! לא תאמיני, אני שוב צמא". המטבח במרחק הליכה.

סצנה: פיק יושב. אמו מגיעה לבקר בבית החדש. הוא מורה לנהג האישי שלו לעשות לה סיור.

סצנה: פיק יושב, אוכל עוגיה ושותה מים. "יש רק מים?", הוא שואל. "עוגיה לא הולך עם מים. אורית! עוגיה לא הולך עם מים". אורית מביאה משהו אחר.

***

אחת הדרכים היעילות ביותר להביט על ספרות, לטעמי, היא כאוסף של פוטנציאלים. האמירה הזו אינה נכונה רק לנרטיבים, אך היא נכונה במיוחד בנוגע אליהם. בכל הנוגע לנרטיב, בחירת הדמות בהכרח מושפעת מפוטנציאל הפעולות שהדמות פותחת. מעמד חברתי, כוח, תקופה, אינטליגנציה – כל אלה מאפשרים למחבר פעולות מסוימות, וחוסמים בפניו פעולות אחרות.

ועכשיו, חשבו רגע מה הייתם עושים לו הייתם עשירים. אני הייתי מפסיק לעבוד, וטס לאמסטרדם. אני מניח שהשאיפות האלו חופפות, פחות או יותר, לאלו של מרבית האנשים. צביקה פיק הוא טיפוס מבוסס, אך הוא לוקח את כל פוטנציאל הפעולות שמתאפשר לו מתוקף מעמדו החברתי, ומכנס אותו פנימה. הוא חי כאחד האדם, רק בלי לזוז, במצב צבירה של תינוק מזקין. כל שחסר הוא מישהו שיטפח לו על הגב לשחרר גיהוק.

כאשר פיק לא יכול לנצל את מעמדו, הוא תקוע. ראו את הסרטון הבא, שבו הוא וחברה שלו נוסעים ברכב בפולין. פיק לא יכול לפקוד על אשתו לנגב את החלון, והיא לא יכולה לפקוד עליו לעשות זאת. החלון פשוט לא ינוגב, כי אין מי שינגב, יש רק מי שיקטר על זה.

***

"הוא תקוע בטריפ," אמר לי אחי, "ואין מי שיספר לו את זה". תיאור די מדויק, התיאור הנ"ל. באחת הסצינות בפרק הראשון, מקבל פיק במתנה את בובת השעווה שלו ממוזיאון השעווה, שבדיוק עמד להיסגר. הוא שם את הבובה המפלצתית בסלון, ומראה אותה לאורחים. בשלב מסוים מגיע ננסי ברנדס, שמביט בבובה, מעביר מבט לצביקה פיק, ומביט בבובה שוב. אפשר כמעט לשמוע אותו חושב: לומר או לא לומר, ואז מחליט להחליק את זה. עדיף לשתוק.

ב"סתיו של פטריארך" מתאר גרסיה לורקה את קורותיו של רודן דרום אמריקני רקוב. המשפטים ארוכים ונפתלים, והם נוטלים אליהם את קורות המדינה וקורות הרודן, ובוחשים אותם יחדיו. הכל מתפורר ונרקב, אבל אף אחד לא מספר לאף אחד, כולם מקיימים את הפיקציה של הרודנות הקטנה ההיא, אנשים שכל תפקידם למסך בין הרודן לבין מדינתו.

כך גם פיק ואנשיו. הם נעים בתוך בועה נהדרת, מעין אוטרקיית-תודעה אטומה, שאיש לא מעז לפוצץ, ודאי לא הם עצמם.

***

אז הלכתי לקרוא את "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". אורוול יורד לעם, מתבשם בזוהמה אותנטית, וחוזר לספר לחבר'ה.

אני לא עושה עם הספר הזה צדק. זה ספר מדהים, ועדיין הוא מתפקד לפעמים כמו ספר לתיירים, כמו אחד מהספרים ה[הכנס שם מדינה כאן], שזוכים לפופולריות עונתית ומתחלפת, פעם הודו, פעם אפגניסטן. מאידך, אנו זקוקים לספר התיירים המסוים הזה, כי אנחנו תיירים בכל זאת, פאלפ סטייל.

"אתה מגלה, למשל, את החשאיות הנדבקת לעוני. לפתע פתאום נפלת לרמת הכנסה של שישה פראנקים ליום. כמובן שאינך מעז להודות בכך – עליך להעמיד פנים שאתה מוסיף לחיות כרגיל. מלכתחילה זה מסבך אותך ברשת של שקרים – ואפילו בעזרת השקרים אתה מצליח בקושי להסתדר עם המצב […] וכמובן, הארוחות – הארוחות הן המצוקה הגרועה מכל. כל יום, בזמן הארוחה, אתה יוצא למסעדה, כביכול, ומשוטט שעה בגני לוקסמבורג ומתבונן ביונים. אחר-כך אתה מבריח את האוכל הביתה, בכיסיך. האוכל שלך הוא לחם ומרגרינה, או לחם ויין, ואפילו טיב המזון נשלט על ידי שקרים. אתה חייב לקנות לחם שיפון במקום הלחם הרגיל, מפני שכיכרות לחם השיפון – אף שהן יקרות יותר – צורתן עגולה וניתן להבריחן בתוך הכיסים. כך אתה מבזבז פראנק מיותר ליום". (אורוול, 13)

הפראנקים זה הדבר החשוב. פראנקים סופרים בתחילת כל פרק, ושילינגים גם, אם יש. את זה לא יבינו אנשי הקפיטליסט היומי לעולם, את זה לא יבין גם ביבי. להיות עני אין פירושו לעבוד בשטיפת רצפות כי אתה לא רוצה לקחת כסף מההורים, להיות עני זה כאשר אין ממי לקחת כסף, וזו הדאגה הקטנונית, שמחשבת חישובים לפני כל כוס קפה בחוץ, והפחד שגם אם חישבת הכל נכון, הנה בא הבלת"מ לחרב לך את התקציב, שתמיד שם, במאחורה של הראש.

***

אלא שגם אורוול הוא תייר. הוא עני מבחירה, כדי לראות. זה הפוטנציאל הגדול של העוני, לראות את העוני, ולספר לחבר'ה איך נראים עניים. אנחנו לא רואים עניים, ואם רואים – מסננים. אין לנו בישראל עוני במימדי העוני באירופה של סוף מלחמת העולם הראשונה. מרבית העניים שלנו מחזיקים בדירות, ופשוט גוררים איכשהו. מחוסרי בית ישנם, אך הם נדירים יחסית, או לפחות כך זה נראה מכאן. אפשר לראות אותם רק ברשימות האלמונים שמתו ברחוב, שבאתר משטרת ישראל (זהירות, לא תמונות קלות); רשימות ארוכות מדי.

אני מתגלגל כמעט שבוע עם כל זה בראש, מעדכן את הרשימה המנטאלית שממנה נרקם הפוסט הזה, והיה חסר לי סיגור. הגניב אותי עניין הפוטנציאלים, מערכת אפשרויות הפעולה שפתוחה לפנינו, והתגלגלתי עם זה עוד קצת. אלא שפוטנציאלים יש הרבה, לא רק פוטנציאלי פעולה, ופתאום זה נהיה קצת מפחיד.

אורוול לובש כמה בגדים רעים ונהיה עני. הוא צריך לעשות את זה לא רק כדי להכיר את ה-Common People, אלא כדי להצליח לתפוס בכלל את צורת הקיום הזו. הספר הוא ויכוח ארוך, שבו מרבית טענות המתנגדים לא נשמעות כלל. אבל הן משתמעות מכל סיטואציה, מעצם הצורך באזכורה. לעתים, אורוול מזכיר אותן במפורש:

"הפחד מפני האספסוף הוא אמונה תפלה. הוא מבוסס על הרעיון שישנו הבדל מסתורי, שורשי, בין העשירים לעניים, כאילו היו שני גזעים שונים, כמו הכושים והלבנים. אך במציאות הבדל כזה אינו בנמצא. המוני העשירים והמוני העניים נבדלים בהכנסותיהם בלבד, לא בכל דבר אחר, והמיליונר הממוצע אינו אלא שוטף הכלים הממוצע בחליפה חדשה [..] אך הצרה היא, כי אנשים אינטליגנטים ומתורבתים, אותם אנשים שניתן לצפות כי תהיינה להם דעות ליבראליות, לעולם אינם שוהים במחיצתם של העניים. שכן, רוב האנשים המחונכים – מה הם יודעים על העוני? בעותק שירי ויון הנמצא ברשותי, חשב העורך באמת ובתמים כי צריך להסביר את השורה "ואת הלחם מבעד לחלון, לראותו בלבד", בהערת שוליים; עד כדי כך רחוקה אפילו חוויית הרעב מנסיונו של האיש המחונך. בערות זו מולידה באופן טבעי למדי פחד, המעוגן באמונה תפלה, מפני האספסוף. האיש המחונך מצייר בדמיונו כנופיה גדולה של יצורים תת-אנושיים, המתאווים ליום חופשי אחד, כדי לבזוז את ביתו, לשרוף את ספריו ולהציב אותו לעבודה – השגחה על איזו מכונה, או טיאטוא בתי-שימוש. "כל דבר," הוא חושב, "כל אי-צדק שבעולם, עדיף על פני התרת הרסן מהאספסוף הזה". אין הוא תופס, שלא קיימת כל שאלה של התרת הרסן מן האספסוף – מפני שאין הבדל בין המוני העשירים להמוני העניים. האספסוף, למעשה, משוחרר כבר עתה, ובדמות אנשים עשירים, הוא משתמש בכוחו כדי לכונן מכונות אדירות, חדגוניות, של שעמום". (אורוול, 85)

זו אמת מובנת מאליה, ובכל זה היה צורך לומר אותה, ואולי אותו צורך עדיין קיים. אומר זאת אחרת: המעמד ממסך. אנחנו לא יודעים דבר, אוטרקיית תודעה מעמדית, מרקסיזם וולגרי, קלאסי.

אומר זאת אחרת: המעמד מבנה לנו לא רק את פוטנציאל הפעולות האפשריות (והמחירים שאותם נשלם על פעולות אלו), הוא מבנה גם את פוטנציאל הראיה שלנו. ואת כל הפוטנציאלים הללו אנחנו ממקמים על נקודת האפס הנורמטיבית, המקום שבו הנורמה נמצאת. ככה, איפה שאנחנו, זה נורמלי, ומסביב הכל ביזאר.

אפשר להסתכל על צביקה פיק ולראות קאלט. אני בעיקר רואה מלחמת מעמדות. אין אצלו הומוגניות מעמדית, קבוצת אנשים שמעמדם זהה, שמכוננים זה את ראיית העולם של זה. הוא חי כמלך, מוקף צמיתים, שעוניים צורם מכל מחווה. אורית כבר תביא לו מיץ.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור