חודש: פברואר 2008

ובכן, הגשתי את התזה שלי. שלוש שנים מייסרות הגיעו לקיצן. אחרי שאקבל את הציון, אספר בפרוטרוט עד כמה תלמידי מחקר זקוקים למדריך מפוכח.בינתיים, העליתי אותה לשרת ואתם מוזמנים להשתמש בה כרצונכם. עזבו אתכם מזכויות יוצרים וכל החרא. תעתיקו, אם זה מה שעוזר לכם. למה שתרצו להעתיק? לא יודעת. אבל אם אתם עושים משהו שקשור באימהות ובציונות, יש שם ביבליוגרפיה מקיפה למדי.

 

בינתיים, זה התקציר:

 

עבודה זו עוסקת בייצוג הספרותי של אימהות מתות ובוחנת כיצד בונים הסופרים את הנרטיב שמספר את מות האם. העבודה סבה סביב שתי שאלות מרכזיות בנוגע לנרטיב הזה; ראשית, אילו אופני התמודדות מציעים הסופרים לגיבורים או גיבורות שאמותיהם מתו? שנית, איך משפיעה האידיאולוגיה הציונית ההגמונית על הנרטיבים שיוצרים הסופרים?

הפרק הראשון של העבודה בוחן את אופני ההתמודדות עם מות האם שמייצרים הסופרים שעסקו בנושא. הבחינה הזו נעשתה לאור צומת תיאורטי המשלב בתוכו את שיח האבל, שהוצע לראשונה על ידי פרויד ועוסק בתהליך הנפשי שעובר המתאבל, ואת השיח הטקסי שעוסק בטקסים השונים שמבצעת החברה כדי לציין את מותו של אדם. שני השיחים האלו מתלכדים בחייו של אדם אשר נפרד מאדם אהוב ומתלכדים לכדי נרטיב הפרידה, כפי שהוא מיוצג בספרות.

הפרק השני עוסק באידיאולוגיה הציונית ובהשפעתה על אופן בניית הנרטיב של מות האם. האידיאולוגיה הציונית הייתה מראשיתה תרבות פטריארכאלית אשר הציבה בחזית ובקדמה את הגבר, אשר שימש כחלוץ וכלוחם, והרחיקה את הנשים לתפקידים מסורתיים יותר של גידול הילדים וטיפוח הבית. עם חלוף השנים, התמתן מעט חוסר השוויון הזה, לפחות בייצוג הספרותי שלו, אולם לאורך כל העת ניכר כי החברה הישראלית והאידיאולוגיה הציונית שעומדת מאחוריה אינן שוויוניות, וממשיכות להתבסס על מוסכמות גבריות ופטריארכאליות מיסודן, אשר משותפות לתרבות המערבית כולה. סופרים אשר כותבים על מות האם בנוף התרבותי והספרותי הזה מתייחסים, במודע או לא, לציווים התרבותיים הסובבים אותם. באמצעות מחקר הספרות אני מקווה לבודד מן הנרטיבים שיצרו אותם הסופרים את מות האם, ולבחון אותו לאור השיח ההגמוני והביקורת עליו. הפרק השני בעבודה, אם כן, בוחן שתי אופציות התייחסות אשר עומדות בפני סופרים אלו: האופציה הראשונה היא כתיבת מותה של האם כדרך לאישוש מעמדה הנמוך בחברה והאופציה השנייה היא כתיבת מותה כדרך להבעת התנגדות למקומה של האשה והאם בחברה.

את השאלות הללו, הן על תהליך ההיפרדות מן האם והבנייה המחודשת של הסובייקט, והן על הקשר בין נרטיב מות האם ובין האידיאולוגיה הציונית, בוחנת העבודה בקורפוס ספרותי שכולל שמונה יצירות: "בדמי ימיה" (1991) של ש"י עגנון, שארה כסותה עונתה (1991) של אילנה ברנשטיין, חבלים (1998) של חיים באר, "בגוף אני מבינה" (2002) של דוד גרוסמן, אשה יקרה (1999) של יהונתן גפן, סיפור על אהבה וחושך (2002) של עמוס עוז, פוסט מורטם (1992) של יורק קניוק ועשו (1991) של מאיר שלו.

[זהירות, פוסט תיאורטי]

לפני כמה חודשים פרסמה כאן קרן את הפוסט הראשון שלה, שהצילח להכניס אותי לסרטים תיאורטיים מתסכלים, ואז קצת שכחתי ממנו. בכלליות, קרן טוענת שאין שום סיבה להניח שאם מישהו משקר – ובבדיון, מספר דברים שלא קרו מעולם – פירוש הדבר שהוא הקים דובר נוסף, שבכדי לשקר או לספר בדיון על אדם לעטות פרסונה.

אם אתה אומר "מישהו עשה משהו" למרות שברור שאין מישהו ואין משהו בעולם שלך אלא רק בעולם בדוי, צריך שזה לא תהיה אתה שאומר את זה, צריך שזה יהיה מישהו אחר שמבחינתו זה כן בעולם שלו, ולכן צריך תמיד עוד שכבה של מספר, ולכן הוא תמיד נבדל מהמחבר המובלע עקרונית אפילו אם הוא זהה לו מכל בחינה אחרת, ולכן יש שלוש רמות.

עכשיו, בסמינר על הנמען בבדיון יצא לי לקרוא מאמר משונה של אחד, פיטר רבינוביץ', שלוקח את ההנחה הזו אד-אבסורדום, שלא במכוון, כמובן. השאלה שמעניינת את רבינוביץ' היא שאלת האמת בבדיון. אנחנו מחזיקים ביחס כפול ליצירות בדיוניות; אנו צריכים לדעת שהן בדויות, אך להתייחס אליהן, סימולטנית, כאמיתיות, במידה מסוימת. הצופה באותלו לא ירוץ לבמה כדי להציל את דזדמונה, אולם הוא עדיין יתאבל עליה.

יצירות בדיון, הוא טוען, הן חיקוי, ולכן – שימו לב – יש בהן, לכל הפחות, שתי מסגרות תקשורת: המחבר שפונה לקוראים והמספר, שפונה לנמענים משלו. עד כאן, אני קונה את זה, להבדיל מקרן. אבל אם יש שני קשקשנים שונים, אין פירוש הדבר שיש רק שני נמענים. לא, רבינוביץ' רואה ארבעה.

ראשית, ישנו הקהל הממשי (actual audience) של המחבר, אותם אנשים בשר ודם שקוראים את היצירה בפועל. שנית, ישנו הנמען האוטוריטרי (authorial audience) (ואכן, זה לא מתרגם יפה לעברית, למרבה הזוועה), הנמען או קבוצת הנמענים שאליהם מכוון המחבר את דבריו. נמען זה יכול להיבדל מהנמען הממשי בכמה וכמה צירים, בין אם באידיאולוגיה ונורמות מוסריות ואסתטיות ובין אם בזמן ההיסטורי בו הם נתונים, או בכמות הידע שהם מחזיקים בו.

סוג נמען שלישי הוא הנמען הנרטיבי (narrative audience), הנמען שאליו מכוון המספר את דבריו. נמען זה מתקיים באותו עולם בדוי שבו מתקיים הדובר, הוא מתייחס לעלילה כאמיתית, כמשקפת אירועים שאכן התרחשו בעולם.

הקורא הממשי מנסה להתאים עצמו לנמען האוטוריטרי. הוא מנסה לרכוש את הידע שאמור להיות לנמען זה, להכיר את מערך האמונות שהמחבר מחזיק בו וכן הלאה. כדי להעריך את היצירה, עלינו להתמזג במידת מה עם הנמען שאליו היצירה כוונה. אולם הקורא צריך גם לנסות להתמזג עם הנמען הנרטיבי. הוא צריך להתייחס לדמויות כאמיתיות, במידה מסוימת; הוא צריך להתייחס לעולם המיוצג כעולם הממשי, במידה מסוימת. ה-SOD, suspension of disbelief, מתואר כאן, אם כן, כקבלה מרצון של הקורא את הפרסונה של נמען בדוי לחלוטין: הנמען של המספר.

הופה, ריאליזם

באמצעות המודל הזה, לעת עתה מודל משולש בלבד, ניתן לתאר בדרך טובה יותר ריאליזם ספרותי, טוען רבינוביץ'. מאחר שמידת הריאליזם של יצירה אינה אינהרנטית לה, אלא תלויה במודל העולם שמחזיקים הקוראים, כל ניסיון לתאר ריאליזם כדבר מה המבוסס בטקסט נידון לכישלון. במקום זאת, מציע רבינוביץ' לתאר ריאליזם כמצב שבו הנמען הנרטיבי נדרש לקבל על עצמו מעט מאוד דברים שסותרים את האמונות והנסיון הבסיסיים של הנמען האוטוריטרי. ריאליזם מתואר כאן, אם כן, כקרבה עד זהות בין מודל העולם של הנמען האוטוריטרי וזה של הנמען הנרטיבי.

כדאי להעיר, בנקודה זו, שרבינוביץ' אמנם הוסיף מודל תיאורטי לתמונה, אולם הוא לא פתר חלק נכבד מהשאלות שהוא עצמו מעלה, וניתן היה לדבר עליהן גם ללא המודל התקשורתי שלו. עדיין נותרנו עם קורא ממשי שמחזיק בו בזמן בשתי תפיסות עולם מנוגדות – בעולם מיוצג שהוא בדוי וממשי, בה בעת. המודל שלו גם לא ממש מסביר מדוע, בכל זאת, איננו רצים להציל את דזדמונה על הבמה, אולם חשים שזה לגיטימי להתאבל עליה.

דבר נוסף, ניתן היה לנסח כמה מתובנותיו גם מבלי להידרש לנמען כלל. אם ריאליזם מוגדר כיחס שבין מודל עולם של שני נמענים שונים, אוטוריטרי ונרטיבי, ושניהם הם פיקציה של מחבר ומספר, אפשר היה לתאר אותו גם כיחס שבין מודל העולם של המחבר והמספר. ההתמקדות בנמען אינה משרתת שום מטרה (וזאת מבלי להעיר כי יש טעם לפגם בניסיון לשלוף מונח מתוך הז'אנרולוגיה ההיסטורית, שמתאר זרם ספרותי ספציפי, ולהפוך אותו למונח תיאורטי סינכרוני, מחוסר הקשר. אנחה).

ובכל זאת, מודל הנמענים המשולש של רבינוביץ' יכול בהחלט להיות תקף. כשאני משקר, אני חש שאני משתמש בפרסונה. זה מסובך קצת יותר כאשר מדובר בבדיון, אבל ברוב המקרים שאני מכיר (פילדינג ות'אקרי הם דוגמאות נגד נהדרות), נראה שאפשר לצאת נשכרים מהפרדה בין המחבר למספר. המספר כותב כאילו הדמויות באמת קיימות, כאילו הוא מאמין בקיומן. אם לא נניח שיש מספר נפרד, אז עלינו להניח שהמספר משקר; משקר, לא באופן שבו כל יצירת בדיון היא שקר, אלא משקר אחרת, משקר כמי שיודע שדבריו שקריים, ומעמיד פנים שהם אמת לאמיתה. ואז, אם כן, הוא משחק דמות אחרת, ושוב חזרנו להקמת מספר למספר. בלאגן.

אמת ושקר

הבעיה מתחילה מעט אחר כך, כאשר רבינוביץ' מנסה לטפל באי מהימנות. מאחר שמוקד המאמר הוא האמת בבדיון, רבינוביץ' מתעקש לתאר דובר בלתי מהימן כדובר שאינו כן לגבי העולם המיוצג, דובר שמסתיר ומסלף מידע ביחס לעולם המיוצג, העולם שהוא חלק ממנו. לכאורה, אין כאן בעיה. רבינוביץ' אינו חייב לקבל על עצמו את הגדרת המהימנות של וויין בות' (הדנה ביחס שבין הנורמות של המחבר המובלע לבין אלו של המספר שלו), אולם מתוך הגדרה זו, כפי שרבינוביץ' מצהיר, צומח לו הנמען הרביעי, הנמען הנרטיבי-אידיאלי (ideal narrative audience); וזו, רבותי, בעיה תיאורטית לתפארת.

נמען זה הוא הנמען שאליו, אליבא דרבינוביץ', מכוון הדובר את השדר שלו, הוא הנמען שאמור להאמין לשקרים שלו, לחצאי האמיתות, לסילופים. הוא אנלוגי, אפשר לומר, לנמען האוטוריטרי, זה של המחבר; בעוד שהנמען הנרטיבי אנלוגי לנמען הממשי.

אבל רגע, הנמען הממשי אינו קונסטרוקט דמיוני (!); הוא אדם, קיים, קונקרטי. הנמען הנרטיבי הוא קונסטרוקט דמיוני לחלוטין. במה, אם כן, הוא נבדל מהנמען האידיאלי-נרטיבי? במלים אחרות, אם הנמען הנרטיבי מתואר כנמען שאליו מכוון הדובר את דבריו (he writes for an imitation audience […] which also possesses particular knowledge – עמ' 127), והנמען הנרטיבי-אידיאלי מתואר כמי שאליו מכוון הדובר את דבריו – מה ההבדל ביניהם, בעצם?

ובכן, בתחילה רבינוביץ' מבדיל ביניהם באמצעות האמת. נמען נרטיבי מקבל את קיומו של העולם הבדוי כמציאות. נמען אידיאלי-נרטיבי מקבל את כל מה שהדובר אומר, גם את שקריו. כלומר, יש כאן אבחנה בין שתי רמות שונות של שקר. ברמה הראשונה, הבסיסית, יש את השקר של העולם המיוצג; הוא לא אמיתי, העולם, וכדי שנאמין באמיתותו, יש צורך להקים נמען בדוי. ניחא. ברמה השניה, יש שקרים אודות העולם המיוצג, לו הוא היה אמיתי. וגם כאן, כמובן, יש צורך להקים נמען בדוי נוסף, כדי שיאמין.

זו, כמובן, בעיה. אין שום סיבה להקים נמען נוסף כדי להניח שהדובר משקר או מסלף עובדות, במיוחד מאחר שאותו נמען מתואר בדיוק באותו אופן. מדוע הנמען הנרטיבי מאמין לדובר פחות מאשר הנמען הנרטיבי-אידיאלי? ובמלים אחרות, על איזה מישור אונטולוגי נמצא הנמען הנרטיבי?

אתיקה ופרשנות

אולי מפני שחש בבעיה, רבינוביץ' ממהר לסתור את עצמו, ולתאר את ההבדל בין הנמען הנרטיבי לנמען הנרטיבי-אידיאלי ככזה ש"נע על צירי האתיקה והפרשנות" (עמ' 135). הנמען הנרטיבי-אידיאלי מסכים עם הדובר שאירועים מסוימים טובים, ושפרשנות מסוימת שלהם היא מוצלחת. הנמען הנרטיבי, לעומת זאת, שופט אותו. רבינוביץ' חג 360 מעלות, ומכניס לפתע את בות' בדרך האחורית ובמעוקם.

אם איננו זקוקים לנמען הנרטיבי כדי לתאר אמת בבדיון – די לנו בדובר – ודאי שאין צורך בנמען הנרטיבי-אידיאלי, שרק מוסיף פיתול תיאורטי משונה. רבינוביץ' נתקל בבעיה; הוא נזקק, ובצדק גמור, לנמען הנרטיבי כדי לתאר את התכוונות השדר של הדובר לנמען. מצד שני, הוא לא מצליח לדמיין מצב שבו שדר מכוון לנמען תיאורטי מסוים, ואותו נמען אינו מוכן לקבל את הסתירות שבו. אגב, מתוך אותה התעקשות על ציר אחד, ציר האמת והשקר, הוא מסרב לקבל מצב שבו עולם פנטזיה יגרום לקורא להזדהות עם הדמויות או עם מסר מוסרי מסוים. אבל לסוג החרא הזה כבר התרגלתי.

יותר מכך, לא תמיד יש צורך להשתמש בנמען הנרטיבי, גם ביצירות בדיון. מה קורה כאשר המספר מתייחס ליצירתו כבדיון, או לפחות משתמע שכך הוא עושה (ע"ע פילדינג)? האם יהיה צורך לייצר עוד נמען, שיתייחס לכל האירועים בעולם הבדוי כאמת, למרות שאפילו המספר לא מתייחס אליהם כך? אם התשובה על כך שלילית, הרי שאין סיבה ליצור נמענים לאינסוף בכל פעם שמישהו משקר. העובדה שישנו שקר, ושהשקר מכוון לנמען מסוים, אין פירושה שעל הקורא ללבוש את דמותו של אותו נמען. מה גם שהעובדה ששקר נכשל, אין פירושה שהוא כוון לנמען אחר מאשר הנמען ששמע אותו. כאשר אני משקר, אני בדרך כלל מנסה לדמיין את הנמען שלי במדויק, ולא לדמיין נמען שמשתכנע בקלות, למען השם. לכישלון פנים רבות, לא כולן תלויות בהבדל שבין נמענים.

אז למה זה מגניב אותי? כי יש פה יחס ישר, ומאוד מקובל בקרב נרטולוגים, בין שקר לבין יצירת דובר. ומרגע שיצרנו דובר, אנחנו נוטים לגרור פנימה גם נמען נוסף, שיהיה. רבינוביץ' לוקח את הכשל המשונה הזה, ומביא אותו עד לקיצוניות העגומה שלו: נמענים על נמענים על נמענים, עד דלא ידע.

FIN